בשנת 1942, בשיא מלחמת העולם השנייה, בשעה שהצבא הגרמני צר על לנינגרד, קבוצת ילדים יהודים בני 13–14 פונתה ברכבת לגאורגיה שבשליטת ברית־המועצות. מסעם דרך צפון הקווקז נקטע באחת כאשר הרכבת הופצצה על ידי כוחות גרמניים ואחד הקרונות הושמד. מספר ההרוגים המדויק אינו ידוע, אך הילדים ששרדו, יחד עם קצין רוסי שנלווה אליהם, נאלצו להמשיך בדרכם בעגלת סוסים.
ככל שהעמיקו בדרכם לתוך הקווקז, הזהירו תושבים מקומיים את הקצין מפני כניסה לכפרים צ'רקסיים, מחשש שיעוררו התנגדות או עוינות. כוחות נאציים כבר פעלו באזור, והסכנה גברה. למרות זאת—and לנוכח מצבם המידרדר של הילדים, שהיו מותשים ונזקקו בדחיפות למסתור—החליט הקצין לקחת את הסיכון והוביל אותם אל הכפר הצ'רקסי־מוסלמי בסלאן.
עם כניסתם לכפר, כאשר מרבית הגברים היו מגויסים למלחמה, נדרשו הנשים לקבל החלטה גורלית. באקט נדיר של אומץ אחיד ופעולה קהילתית, התכנסו תושבות ותושבי הכפר והחליטו שכל משפחה תקלוט תחת קורת גגה ילד או ילדה—מתוך ידיעה ברורה שהסתרת ילדים יהודים עלולה להביא להשמדת הכפר כולו. התושבות והתושבים רשמו את הילדים תחת שמות צ'רקסיים, הסוו את זהותם והציגו אותם כבני ובנות משפחותיהם.
במשך 152 ימים, בעת שכוחות גרמניים שהו בכפר ושלטו בו, הצליחו הצ'רקסיות והצ'רקסים לשמור על ההסוואה ללא פשרות. למרות האיום הממשי והיומיומי, הצליחו להציל 31 מן הילדים; רק ילד אחד נחשף ונהרג בידי הנאצים. הישרדותם של הילדים נזקפת לנחישותם של תושבות ותושבי הכפר, לאומץ לבם ולתבונתם ביצירת אינטגרציה מלאה והסתרה מתוחכמת.
מדוע נבחרו תושבות ותושבי בסלאן להיכלל בגן המצילות והמצילים:
נכונותם ונכונותן של בני ובנות הכפר להסתכן למען הצלת ילדים פגיעים—תוך סיכון ממשי לחייהם ולחיי קהילתם—משקפת עוצמה מוסרית, אומץ אישי וקהילתי, ומחויבות עמוקה לערכי ההגנה והכנסת האורחים המושרשים בתרבות הצ'רקסית־מוסלמית.
