לפני האירועים הטרגיים של 1929, חברון הייתה ידועה כעיר של דו־קיום, שבו יהודים וערבים חיו זה לצד זה במשך מאות שנים. הם חלקו שכונות ושווקים, קיימו קשרי יום-יום, ובנו מערכות יחסים שהתאפיינו בכבוד הדדי, קרבה וערבות בין משפחות.
דו־קיום זה נשבר באכזריות עם פרוץ האלימות ב-1929. אך גם בתוך החשיכה, פעולותיהם של פלסטינים ופלסטיניות רבים הוכיחו כי רוח האנושיות המשותפת לא כבתה.
השייח' טאלב מרקר היה בין אלו שהגנו על יהודים, תוך סיכון חייו, כשהסתיר רבנים ותלמידים. משפחות אבו שקר וחיג'אזי נתנו מקלט לשכניהם היהודים ובכך עמדו כנגד ההמון האלים. משפחת שטווי מילאה תפקיד מרכזי בהטעיית הפורעים ובהגנה על יהודים ויהודיות. מעשי הגבורה שלהם נשענו על קשרים עמוקים שנרקמו לאורך דורות של חיים משותפים.
משפחת קורדיה, שזכתה להכרה ביום המצילות והמצילים הבינלאומי בשנה שלאחר מכן, נחשבת כמי שהצילה מאות, לאחר שפרצה חור בקיר שחיבר בין שני מקלטים תת־קרקעיים — צעד שנעשה תוך סיכון אישי עצום.
מעשי ההצלה הללו לא היו מקרים בודדים. משפחות פלסטיניות רבות ברחבי חברון פתחו את בתיהן בפני יהודים ויהודיות, סיפקו מזון ומקלט, ולעיתים אף ליוו אותם מחוץ לעיר בבטחה. במציאות של אלימות קשה, הבחירה להגן על שכניהם הייתה ביטוי נדיר ומרשים של אומץ לב, חמלה ואנושיות.
טבח חברון בשנת 1929 נותר פרק כואב בהיסטוריה של היחסים בין יהודים לערבים בארץ. אך סיפורי ההצלה הללו מזכירים כי גם בתקופות של סבל ופחד נולדים רגעים של סולידריות אנושית החוצה גבולות של דת ולאום. זיכרונם של המצילים והמצילות הללו חשוב כדי להבין את המורכבות של חברון — ואת התקווה הטמונה ביכולת של יחידים לפעול מתוך מצפון, גם בתוך אלימות קשה.
מדוע נבחרו המצילים והמצילות הפלסטינים מחברון להיכלל בגן המצילות והמצילים
מאז 1929, חברון הפכה לסמל של סכסוך וחומות — פיזיות ותודעתיות — בין פלסטינים ליהודים. דווקא משום כך חשוב, כאשר אנו זוכרים את הרגעים האפלים, לזכור גם את הכוכבים שזרחו בחשיכה: אלו שבחרו לסכן את חייהם כדי להציל אחרים ואחרות. סיפוריהם הם מקור השראה, ותזכורת לכך שגם במקומות של כאב עמוק, קיימת אפשרות לאומץ, חמלה ותקווה.
