הגלריה והמלחמה

דיאנה שלופי-ריזק, אוצרת גלריית אואזיס לאמנות, כותבת:

"בחודש אוקטובר הייתי בתהליך של החזרת יצירות אמנות לבעליהן. התערוכה "אנחנו והם" הייתה משמעותית ועוצמתית מאוד, והצורך להישאר בקרבת מקלט הקשה רגשית על ההתמודדות. הייתי צריכה לצאת למסע של למידה כיצד לבחור את היצירות החדשות לתערוכה הבאה.

ואז התרחש אירוע דרמטי – אירוע עצום במסגרת הסכסוך הפוליטי שאנו חלק ממנו. האירוע הזה הלך והתעצם, ועדיין לא איפשר לנו לחזור לשגרה.

חלפו כמה חודשים מאז אותו יום, אך זה מרגיש כמו שנים ארוכות, ואני, כמו כולם, עדיין המומה ממה שקרהועדיין קורה. הרבה בכי, שאלות ודאגות. מוות והרס אופפים אותי, ואני מנסה לדאוג לעצמי, לבית ולמשפחתי, לכפר, וכמובן לגלריה.

בחודש הראשון של ההלם, הגעתי לגלריה בדאגה עמוקה. לאט לאט עבדתי על עצמי. ביקרתי בסטודיו לאמנות והתחלתי לבטא את עצמי בציור, דבר שתסכל אותי. התחלתי לגלוש באינטרנט כדי לברר מה קורה לאמנים וכיצד חלקם מבטאים את עצמם – בשקט, בעל פה ואמנותית – כל אחד בדרכו אל מול אבלו הפנימי.

התחלתי לאסוף מידע: שמות של אמנים חיים, כמו גם שמות של אלה שהלכו לעולמם, וגלריות שניזוקו או נהרסו, מגבול עזה ועד רצועת עזה.

ומה לגבי פלסטינים ויהודים מרחבי ישראל? גיליתי נתק מוחלט בין אמנים משני העמים. הרגשתי את הפחד והזהירות העצומים בביטוי עצמי בקרב אמנים פלסטינים כתוצאה מהמשטר הצבאי שאליו חזרנו. גיליתי עמדות וביטויים שמעולם לא דמיינתי שיגיעו מאותם אמנים יהודים. "איפה החברים שלי?!" צעקתי בכאב רב. מצאתי כמה, כמובן, ונשארתי בקשר עם אמנים בציפייה שההקלה במגבלות ובמתחים תשיב אותם לעצמם, ואצל חלקם זה אכן קרה.

מפתיחת התערוכה "הם ואנחנו"

התערוכה הבאה

המלחמה ההרסנית והמתמשכת גרמה לדחייה ושינוי חוזר של תוכן התערוכה ושמה, עד שהוסכם על הצגת תערוכה שתבטא את השפעת המלחמה על אמנים ועל יצירתם.

יש לי אמונה עמוקה שלמרות הכל, הגלריה תמשיך לפעול. איננו בטוחים מתי תתקיים התערוכה החדשה, וזה בסדר. אולי אוכל לקיים תערוכה ליהודים בלבד או לפלסטינים בלבד, אבל יש לי תחושה עמוקה שזה איננו הזמן לכך: עלינו להמשיך יחד, דווקא במצב במצב כה מורכב להפליא."

פגישות

השקעתי זמן ומאמץ בתכנון פגישה משותפת שהייתה אמורה להתקיים בסוף נובמבר. פגישה זו נדחתה בסופו של דבר, ולא התקיימה. לקראת חודש דצמבר, אירגנתי שוב פגישה – פגישה עם תוכן שונה אך דומה. פרסמתי את ההזמנה, אך שוב דחיתי אותה עקב מחסור במשתתפיםפניתי אישית לרבים ושלחתי הזמנות לאחרים… כך הבנתי שעדיין מוקדם מדי. ידעתי שבנסיבות אחרות הם יתחילו לאט לאט לחזור לפגישות משותפות, אבל לא בתוך עולם האמנים הזה. אמנים יהודים ממשיכים לשתוק או לבטא את עצמם מתוך ההלם והכאב הגדול של ה-7 באוקטובר, וחלקם עושים זאת ברמה מכובדת ועוצמתית ביותר. אמנים פלסטינים שותקים, או נמנים מפרסום יצירותיהם, או מבטאים את רגשותיהם לגבי המלחמה הקשה הזאת באמצעות סמלים או ציורים מופשטים ולא באופן ישיר, תוך הימנעות מתיאור חורבות, מוות והרס. מעטים מאוד מוכנים לקחת את הסיכון לבטא, באופן ישיר ועוצמתי, את מה שקורה בעזה,מחשש להיקרא לחקירה, ולהיות מתויגים כאויבים.

עם זאת, ראוי לציין שחלקם חזרו להשתתף בתערוכות של אמנים יהודים, הכוללות אמן ערבי אחד או להיפך.

אמן מארח אמנים

בשיתוף פעולה עם גלריית האמנות באום אל פחם, מקום שכולם כבר מעריכים, יתקיים מפגש בו נצפה בעבודות המוצגות שם, ולאחר מכן נשב בקבוצות דיאלוג חד-לאומיות בהנחיית מנחה מבית הספר לשלום, ולאחר מכן יתקיים דיון דו-לאומי. אני מקווה שבאירוע זה יעלו רעיונות נוספים למפגשים עתידיים.
מפתיחת התערוכה "הם ואנחנו"

כניסה לגלריה ואירועי גלריה

הכניסה

בתקופה זו, כאשר הרגשות בשיאם, נפתח את כניסה לגלריה ונזמין אמנים להמשיך להוסיף לעבודות המעטרות אותה. בשלב זה יש צורך להתמקד במקום הזה, שיש לו נוכחות ומשמעות משל עצמו, גם כשאין תערוכה בפנים. ייתכן שזו תהיה אחת הדרכים עבור אמנים להיפגש שוב, פנים אל פנים, בזמן אמת.

לחפור עמוק יותר

שרר סביבנו תוהו ובוהו, וההלם היה וממשיך להיות נחלת כולנו. אבל אני מאמין שלכל חוויה יש משמעות, כולל האבל והכאב העז שאנו חווים.

אין כוונה לדחות לשם דחייה. אני רוצה לעשות שינויים שיתאימו למציאות החדשה והמתפתחת. המפגש סביב יצירות אמנות או סביב עצמנו מאפשר דיון פתוח; הוא פותח חלונות חדשים של מודעות וסקרנות. האחריות לשפיות נמצאת בידי כולנו, ואחריותי היא לשמש צינור להשגת התוצאה הרצויה. אני לא מוותרת; אבל אני צריכה לפעול בחוכמה. התשוקה לפרויקט החשוב הזה עדיין קיימת בי..

הגלריה נוסדה מתוך כוונה להועיל לאחרים. כרגע, היא זקוקה לשיקום כדי לשרוד ולהמשיך לשמש אמצעי חשוב של נתינה לאחרים.