ברונו הוסאר התיישב, יחד עם קבוצה קטנה של אנשים, בחורבות מבצר צלבני סמוך למנזר לטרון. בהמשך עברו לגבעת ראס אבו מורא הסמוכה, על אדמה שהושכרה להם תמורת תשלום סמלי למשך 49 שנים, עם אפשרות להארכה ל-49 שנים נוספות.
הפגישות הראשונות של תושבי הכפר התקיימו ב"סוכה" – בקתת קנים פתוחה.
ראש הגבעה היה צחיח בקיץ ובוצי בחורף. היא ממוקמת בארץ הפקר, על אדמה המשתרעת על פני הקו הירוק המפריד בין ישראל לפלסטין שלפני 1967. ממשלת ישראל הכירה ביישוב, מאחר שלא השתייך לאף מסגרת מוניציפלית קיימת, לא הוענק לו סיוע. חברי וואחת א-סלאם- נווה שלום החדשים נאלצו לבנות הכל בעצמם, החל מהבתים הקטנים והטרומיים הראשונים, דרך אספקת מים וחשמל, ועד שתילת עצים וגינות.
מקביל עבד הוסאר ללא לאותכדי לגייס תמיכה לקהילה הצעירה. אגודת הידידים הראשונה – בגרמניה – הוקמה בשנת 1975.
בסוף שנות ה-70 ובראשית שנות ה-80, החלו משפחות להתיישב בכפר דרך קבע. ם לידת ילדיהם, התעוררה סוגיה חדשה: כיצד יחנכו את ילדיהן בפורמט דו-לאומי, וילמדו אותם ערכי שלום? יתר על כן, כיצד יפיצו את רעיון המיזם רעיון החיים המשותפים ולהרחיב את השפעת המיזם מחוץ לגבולות הכפר?
בית הספר לשלום נוסד בשנת 1979, והציע את הקורס הראשון שלו – הכשרת מנחים. מראשית דרכו, החלו מייסדיו לפתח את שיטת הדיאלוג שעדיין נהוגה כיום, והם הזמינו פלסטינים ויהודים מכל רחבי הארץ להשתתף.
באותה שנה נולד גם הילד הראשון בכפר, ובשנת 1980 הוקם הגן הדו-לשוני הראשון במדינה. גן זה הניח את היסודות למערכת החינוך הדו-לאומית המתמשכת, המבוססת על צוות שווה במספרו של ערבים ויהודיםועל נוכחות שוויונית של שתי השפות במרחב הלימודי.
בניית כיתות לימוד עבור בית הספר לשלום
בסיוע ידידי הקהילה בגרמניה הוקמה באותה תקופה אכסניה בת 40 מיטות, שנועדה במקורלארח משתתפים בסדנאות וסמינרים של בית הספר לשלום.
בשנת 1983 הוקמה הדומיה/סקינה, או פינת הדממה, כמקום למדיטציה ולהתבוננות רוחנית, וכן פינה בה שלוש דתות יכלו להיפגש. פינה זו הפכה מאוחר יותר למרכז הקהילה הרוחני -פלורליסטי.
שנות האמצע
בשנת 1984, כאשר אגודת הידידים השוויצרית הצטרפה לחברים הגרמניים, הוקמה אגודת מוסדות החינוך. בהמשך הופרדה האגודה מן החברה העירונית באופן רשמי, מה שאפשר למוסדות לתפקד כגוףעצמאי, ולאגודת הידידים ולוועד המנהל לגייס תמיכה במוסדות אלה.
במקביל, הוקם בכפר בית הספר היסודי הדו-לשוני והדו-לאומי. בית ספר זה – הראשון מסוגו במדינה. – בתחילת דרכו, יועד לילדי הכפר בלבד, וצוות בית הספר פיתח תוכנית לימודים משלו. מראשית הדרך הושם דגש תקשורת, זהויות אישיות, כבוד הדדי ולמידה על האחרים שאיתם חלקו את המרחב המשותף.
נשיא ישראל, חיים הרצוג, ביקר בבית הספר באותה שנה.
נשיא ישראל, הרצוג, במהלך ביקור בבית הספר היסודי בשנת 1984.
הכפר החל גם לקיים ימים פתוחים. היום הפתוח הראשון, בשנת 1985, משך אליו כ- 5,000 פלסטינים ויהודים שבאו ליהנות ממוזיקה ולבקר בכפר. השני, שנערך בשנת 1987, הביא עמו כ- 20,000 מבקרים.
היום הפתוח של 1987 – אלפי אנשים ממלאים את האמפיתיאטרון הטבעי של הכפר
בתחילת שנות ה-90, הוסבה האכסניה למלון בן 40 חדרים. מבקרים מישראל ומחו"ל הגיעו ליהנות מהשקט והשלווה, מהנוף המרהיב ומהזדמנות לשהות בנווה מדבר של שלום.
גם חדר הדומיה/סקינה הורחב למרכז רוחני לזכרו של האב ברונו הוסאר בתקופה זו. כמרכז קהילתי, המרכז הרוחני הציע בין היתר מקומות מפגש, ציון חגים וימים מיוחדים, הרצאות והשקות ספרים. הוא גם יארח אירועים אזוריים ותוכניות מנהיגות בין-דתיות מכל רחבי הארץ.
עד שנת 2000, התגוררו בכפר 37 משפחות. הן בית הספר היסודי וגם בית הספר לשלום התבססו ושגשגו, ורבות מהמשפחות היו מעורבות בשני המיזמים הללו. בית הספר היסודי קיבל הכרה ממלכתיתועבר לבניין חדש.
באותה שנה, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, החלו פרויקטים של סיוע הומניטרי.זמן קצר לאחר מכן, בשנת 2004, נוסד מועדון הנוער נאדי.
עד שנת 2005, התגוררו בכפר 55 משפחות, ותוכננה הרחבה נוספת של הקהילה.
