הכאב מן המלחמה הולך ומצטבר מדי יום – ככל שעוד אנשים נהרגים, כאשר מנהיגינו יושבים ליד שולחנות עמוסים וממהרים להגיע להסכם הפסקת אש, וכשהתקוות נובלות מול שפיכת דמים ובזבוז אנרגיה.
שמונת האמנים הפלסטינים והיהודים שמוצגים כיום בגלריית אואזיס מבטאים את הכעס והכאב שלהם באמצעות ציור ופיסול. כתם אדום רחב או צללית של חמור על רקע בוהק מעניקים הצצה לזהותם ולרגשותיהם.
בתחילת יולי, בחרה דיאנא שלופי- ריזק לערוך שיחה בגלריה במקום פתיחה רשמית. שישה מהאמנים הגיעו לדבר על עבודתם מול גלריה מלאה, בעוד שניים לא יכלו להגיע.
בין האמנים המוצגים: עבד עאבדי, אמן חזותי מוכר שמקדם ומאזכר אמנות פלסטינית בעבודתו; עדי יקוטילי, אמן ישראלי-יהודי שמשתמש באמנותו לשיתוף פעולה ויישוב סכסוכים; אשראף פוואחרי, אזרח פלסטיני בישראל, שמשתמש בחמור כסמל אירוני ואייקוני לסבלנות, התמדה וקביעות של האזרח הפלסטיני שחי בעקביות באדמתו הכבושה מאז 1948; פורטרטים של לינדה טאה מזכירים את הנטל שנושאות נשים פלסטיניות; עבודותיה של אולה זריני עוסקות בזהות, במאבק ובסבל; שולמית יששכר משתמשת בציור, ציור דיגיטלי ומדיה דיגיטלית כדי לבטא את הקשרים בין הנוף הפנימי והחיצוני; טל געש מאופיינת בסגנון ייחודי שמסתיר ניסיון להתמודד עם המציאות החיצונית בתוך עולם אישי; עבודותיו של זוהדי קאדרי משתמשות בצורות גיאומטריות מופשטות לחקור סדר וכאוס.
התוצאה היא תערוכה שמעוררת השראה ויפהפייה כאחד. היא נושאת עמה את התקווה שבעת שהמלחמה תסתיים, נוכל לאמץ את שיתוף הפעולה וההבנה ההדדית הנדרשים לריפוי – ריפוי שמתחיל, בין השאר, באמנות.
