כיצד מדברים עם חברי "הצד השני" לאחר אירועי ה-7 באוקטובר? כיצד ניתן להעלות את הרגישים הקשים ביותר ללא חשש מכעס או מתגמול? וחשוב מכך, האם קבוצה מעורבת יכולה להתגבר על רעיונותיה המושרשים ולדמיין מה עשוי לכלול משא ומתן אמיתי?
השנה, שבעה סטודנטים יהודים ותשעה סטודנטים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב נרשמו לקורס "סכסוך ערבי-יהודי, תיאוריה ופרקטיקה" במסגרת לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה.
הדיאלוג שהתקיים במהלך הקורס לא הוקלט. הסטודנטים הפלסטינים, מחשש תגמול אם יביעו את דעתם, ביקשו ביקשו הסכמה מפורשת כי הנאמר בחדר יישאר בחדר.
הקורס, בראשות פרופ' יערה ישורון-דישון ובהנחיית עביר חלבי וד"ר נאוה זוננשיין, הקדיש חלק ניכר מהסמסטר לעיסוק באירועי ה-7 באוקטובר ובמלחמה שבאה בעקבותיו, אך הוא נגע גם בנושאים כמו הנכבה, הפליטים, השירות צבאי והזהות. לקראת סוף הקורס, הסטודנטים השתתפו בפגישת משא ומתן שבה הם היו צריכים לחשוב על המדינה, הארץ והאזור שבהם הם רוצים לחיות.
בעוד שפגישות הדיאלוג לא תועדו בכתב, המשתתפים הסכימו לפרסם חלק מהערותיהם האחרונות על הקורס:
משתתף יהודי: קיבלתי מידע חדש שעיצב מחדש את דעותיי. בפגישה האחרונה (סימולציה) דיברנו על יום העצמאות של ישראל. לא חשבתי על העובדה שלפלסטינים יש בעיה עם היום הזה. אז פחדתי שאעליב מישהו.
משתתף פלסטיני: כאן פגשתי את האנשים שמאחורי הנשק. הופתעתי לגלות שגם ליהודים יש פחדים וטראומה; ושהם אינם חיים רק חיי פריבילגיה.. כאב לי לחשוב שכולנו סובלים מסוג של מחלת נפש נפוצה.
משתתף יהודי: זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי לפגוש פלסטינים פנים אל פנים. כיום אני מודע יותר למורכבות מצבנו.
משתתף פלסטיני: התחלתי עם סוג אחד של ייאוש, וסיימתי עם סוג אחר. הראשון התבסס על פלסטינים לעומת יהודים; כיום אני מרגיש שדווקא פלסטינים ויהודים הם אלה שרוצים לעבוד יחד, לעומת אלה שלא רוצים שלום.
בחדשות אחרות
קורס נוסף שהסתיים היה הסיבוב השני של קורס המתרגמים הסימולטניים. קורס אינטנסיבי זה, אותו סיימו 10 משתתפים, היה הוכחה לכך שאנשים באמת יכולים ללמוד לדבר זה עם זה. בוגרי הקורס כבר יודעים שלא תהיה להם בעיה למצוא עבודה: בין המעסיקים הפוטנציאליים שלהם נמצא בית הספר לשלום, שמצא שתרגום סימולטני, במקרים רבים, מקדם מאוד את הדיאלוג בין יהודים לפלסטינים.
