מזוודות שבורות מבטון, או ערמות כבדות על עגלת יד. מעגל של אבנים עם שביל חקוק של פתקים על "המצב" החוזר על עצמו. שתי גופות חסרות ראש המתמזגות לאחת ונאבקות בעצמן.
באירוע הסיום של התערוכה “לאן?” בגלריית אואזיס, היה ברור שהשאלה שבשם אינה רטורית כלל. אמנות מציבה את הדילמה ללא מתן תשובות. ייחודה של תערוכה זו היה בכך שהעבודות נטמעו בשיח מתמשך על המצב, באמצעות שלטים ותמונות שמובילים את הצופה דרך השאלות ששאלה שדיאנא שלעופי-ריזק מאז תחילת המלחמה, לפני שהתרככה מול חומרת הבעיות.
כאשר האמנים שנכחו במקום הסבירו את יצירותיהם, התברר כי יהודים ופלסטינים לא רק יכולים לחלוק מרחב תערוכה — אפילו בזמנים קשים אלה — אלא גם לשתף את כאבם ואת ניסיונותיהם להתמודד באמצעות אמנות. כך, עבודותיו של דן רייזנר, הצובע והיוצר דרך התמודדות עם הפרעת דְּחָק פוסט־טראומטית, מהדהדות אצל רבים מהפלסטינים. ויצירות הקרמיקה של כנען עבדאללה, המייצגות פליטות וגעגועים, מהדהדות חזק עם זיכרונות השואה של היהודים.
בנוסף לרייזנר וכנען, שירין מנאסה (אדריכלית שתכננה מספר מבנים בכפר) דיברה על מזוודותיה העשויות מבטון ועל הציור שלה המייצג תקווה, בניגוד לרוב העבודות האחרות. שרה בנינגה דיברה על תהליך יצירת עבודות מולטימדיה שבהן דמויות אדם (במקרה זה חיילים) נוכחות בעוצמה אך גם מתפוגגות מן הקיום.
האוצרת דיאנא שלופי ריזק דיברה בקצרה על שאר העבודות — "שני הפנים והברווז" של ורד גרשטנקורן והציור בקיר של מאות ציפורים בלבן עם נגיעות צבע על שחור מאת קרים אבו שקרה.
לאחר מכן היא הובילה את הקבוצה בסיור שני בתערוכה, הפעם בין תמונות קטנות מאתרי חדשות ומגוגל ארת', שהציגו היבטים שונים של המלחמה- שיתוף אישי בכאב יותר מאשר תצוגת אמנות. לאחר הפסקה קצרה, הקבוצה התכנסה שוב לדון בתובנות וברגשות שעלו עקב התערוכה.
